רבקה היא התורה

מגילת רות

מגילת רות היא תורה שבעל פה. איזו דרך ארוכה עושה התורה לליבו של האדם היהודי על מנת שהוא ישמור עליה כעל בבת עינו.

תמצית מגילת רות:

מגילת רות היא סוד תורה שבעל פה. אם קבלת התורה על ידי משה היא חמשה חומשי תורה הרי במגילת רות נמצא את התורה התחתונה, אלו ששה סדרי משנה. הכל בסוד חמש ושש (יחדו אחד עשר בסוד מציאות חיינו).

ששה סדרי משנה עוסקים כאמור בתורה שבעל פה, מתוקף שבעים החכמים, אלו הסנהדרין.

ניתן לומר שקבלת התורה מתחילה מהעליונים ברשות, אך נעוצה בקבלתה על ידי חכמי העם שתיקנוה על בסיס הלכה.

אם כן מגילת רות מתרחשת מתחת להר סיני בסוד "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" עת נאמר לכהנים ולעם להשמר לבל יפרוץ הויה בהם.

רו"ת חסרה ה"א לשם תור"ה. ה"א אלו ו"ק קצוות המחוזקים על ידי ז"ת. כך מגיש לה "שש שערים" בעז והיא רות מחוייבת לסבב סביבו בסוד "נקבה תסובב גבר" שבע פעמים בבחינת הקפת חומות יריחו.

נמצא 'שש את שבע' בסוד ס"ב מסביב החומות הרי שנים שהופכים לאחד.

סוד זה נעוץ בגילוי "אני לדודי ודודי לי" כנגד "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני" להורות על ייחוד וזיווג של בעל ואשה הראויים להמשיך את תולדותם.

בכלל סוד מגילת רות מתחיל מ-1220 ועולה עד 1223.

1220 בבחינת א'-ר"ך אפים הוא סוד "שש שערים". ממשיך אחר 'ראשית עמר' (בגימטריה 1221) עומד במקום "וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שרש תורה) ומתחדש עת כרת 'ברית תורה' - זה ייחוד תורה שבכתב עם תורה שבעל פה.

רות פרק א

פסוק א

וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו:

יש רעב יש צמצום. אומנם נכון מצב לא טוב בשל חטאים ועוונות מרובים. אלא קשה להתעלם שהמצב נוצר עבור מטרה אחת להעלות מהמקום הנמוך ניצוצות קדושים. כך קורה במגילת רות וכך ארע עם יעקב ויוסף.

פסוק ב

וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם- אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב וַיִּהְיוּ-שָׁם:

אלימלך הוא איש וגם אלהים במסווה. אלהים נותן לחם לכל חסדו מסתיר פניו מעמו. עמו אלו בני ישראל הקרויים נעמי, אחרת נ'-עמי. בני ישראל החוטאים בעוון עגל הזהב נושאים את עונשם בשם "מחלון וכליון".

נכון אומנם שהם הוצאו להורג על ידי אחיהם בני שבט הלוי.  אלא נצרכים הם לשמור על שם חסד המת, הוא שרש יהודי המחזיק בכח הנחלה.

פסוק ד

וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים:

"נשים מאביות" שאין להם אב ורק אם להם היא נעמי. ערפה כשמה באחור בערף. רות מלפנים חסרה ה"א. הם ישבו כעשר שנים להורות על הספירות.

כ'-עשר היא האות כ' (כתר חכמה בינה) שאינם באים במגע עם שבע האחרות.

עוד, חלפו להם עשרה דורות בין יהודה ודוד.

פסוק ו

וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי-פָקַד יְהֹוָה אֶת-עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם:

"וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב" נפסקה היניקה מהזוהמה ויש לשוב אל שדי כי הזמן לחזור, משהושלם התיקון.

זה לא רק שבע מול רעב אלא תהליכים של צמיחה וגדילה בניגוד למחלה וכליון כשמות הבנים שמתו. להראות שגם בתוך המחלה שדינה מוות צומחים כוחות מחודשים ומחוסנים. דווקא מתוך ההריסות כמו קם לו מלך יורש גדול על כולם ומכולם.

פסוק יד

וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה-בָּהּ:

"וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה-בָּהּ" כאמור ערפה מאחור בבחינת עם קשה עורף לשם נעשה ורות לפנים בשם ונשמע.

פסןק כ

וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאן ָ לִי מָרָא כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד:

אחרי חטא העגל ושבירת הלוחות העם מתפלל להשיב את הלוחות המתוקנים למקומם. אלו ששה סדרי משנה.

פסוק כב

וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

"בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" זמן אביב, עת יציאת מצרים למחרת הפסח מתחילים לספור ן' ימים לקבלת התורה. הרי ספירת העמר, ראשית העמר. הכל בסוד עמ"ר - עם שהתעמר באלהים כי בקש אלהים אחרים ואלהים רעם בו, ומ"ר להם, ועתה העלה אותם חזרה למקומם הר"ם.

פרק ב

פסוק ב

וַתֹּאמֶר- רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:

"אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים" הוא שדה חק"ל תפוחי"ן קדישי"ן מבקשת ללכת בשבילים, בינות ההלכה.

פסוק ג

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:

"וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" הכל יודעים שזהו שידוך, שידוך משמים.

עבד אברהם בקש "הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם".

בראשית פרק כד

פסוק יב

וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה-חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:

"ויקר מקרה" קורה שרק נס נדרש לאדם. זהו חיבור בין שני עולמות שאין סיכוי שיפגשו. צריך להוריד האחד ולהגביה השני.

ממש נקודת המפגש בין הביצית והזרעון.

פסוק ה

וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

"הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים" הוא ראש הסנהדרין, זקן הסנהדרין.

פסוק ז

וַתֹּאמֶר אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד- עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:

"מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד- עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט" לומר מאז חרב בית המקדש השני התנפץ המאור הגדול לאלפי רסיסי מעט, אלו בתי מקדש מעט.

פסוק י

וַתִּפֹּל עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ- מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה:

"וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" כי התורה כבר אינה תמה. צריך להפריד ממנה את הסיגים כנאמר "ותהי האמת נעדרת".

פסוק יא

וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

"וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" ממש בבחינת אברהם שנאמר לו "לך לך".

השוני כאן נעוץ בכך שהמדרשים, אלו התורה שבעל פה, צריכים להיות העינים של התורה שבכתב.

פסוק יב

יְשַׁלֵּם יְהֹוָה פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו:

אשרי האיש שיזכה לתקן את דרכיו וכל אשר יעשה יצליח. "תחת כנפיו" בבחינת "כנפי נשרים" שהביאם עד הלום.

פסוק טו

וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו- בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ:

"גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט" הרי רות המאביה היא בגדולתה עתה וידעה להפריד בין בראשית עמר (מ"ט ימים) עד ליום הגדול בסוד "אני ראשון ואני אחרון", הוא יום קבלת התורה העליונה, יום החמישים.

פרק ג

פסוק א

וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ:

כאשר שבת תורה מתייחדת עם אשת חיל בסוד "בִּתִּי הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ".

פסוק ב

וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ אֲשֶׁר הָיִית אֶת-נַעֲרוֹתָיו הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה:

"הִנֵּה-הוּא זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה" בסוד "והיו נכנים ליום השלישי" זה הכנסת הכתר למקומו בבחינת בוצינא דקרדינותא.

שמות פרק יט

פסוק ב

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:

פסוק ד

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:

פסוק י

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם:

פסוק יא

וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָֹה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי:

פסוק יב

וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:

פסוק יג

לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:

פסוק טו

וַיֹּאמֶר אֶל-הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה:

פסוק טז

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

פסוק יז

וַיּוֹצֵא משֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר:

פסוק יח

וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָֹה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד:

פסוק יט

וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:

פסוק כא

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָֹה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב:

פסוק כג

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהֹוָה לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ:

רות פרק ג

פסוק ג

וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ (שִׂמְלֹתַ ִךְ) [שִׂמְלֹתַיִךְ] עָלַיִךְ (וְיָרַדְתְּי) [וְיָרַדְתְּ] הַגֹּרֶן אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת:

"וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" רגע לפני. הכל מוכן לקראת המפגש.

פסוק ד

וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעְתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו (וְשָׁכָבְתְּי) [וְשָׁכָבְתְּ] וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין:

"וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו" במקום "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר".

פסוק ח

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו:

המפגש הוא נקודה קריטית, בין צמצום להתרחבות, בסוד "בעתה אחישנה".

פסוק ט

וַיֹּאמֶר מִי-אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה:

"וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" מתחילה נקודת הצמיחה, נקודת ההמתקה.

פסוק י

וַיֹּאמֶר בְּרוּכָה אַתְּ לַיהֹוָה בִּתִּי הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם-דַּל וְאִם-עָשִׁיר:

"הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן" בבחינת "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" לומר גלגל אחד לעולם ונסתרות לאלהים.

פסוק יא

וְעַתָּה בִּתִּי אַל-תִּירְאִי כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה-לָּךְ כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ:

"כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ" בסוד "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד" זמן כניסת השבת, קבלת התורה. זה חלה תיקון בראשית.

פסוק יג

לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי-יְהֹוָה שִׁכְבִי עַד-הַבֹּקֶר:

"וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל" נקרא בשמו טו"ב לומר בחשבון תו"ר במילוי (תא"ו וא"ו רי"ש) הוא אדם ראשון שחי 930 שנה חסר שבעים שנה של דוד המלך.

פסוק טו

וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר:

"וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים" לומר הסתובבו בכל יום מסביב לחומות יריחו ששת ימים וביום השביעי שבע פעמים בבחינת "נקבה תסובב גבר".

רות פרק ד

פסוק א

וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגּוֹאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב:

"וְהִנֵּה הַגּוֹאֵל עֹבֵר" להכין את הגואל למצב "והנה". מצב בו הכל צפוי והרשות נתונה. הכל מכוון להשיב מצב לקדמותו. יד מכוונת מניעה את הגלגלים.

פסוק ו

וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל (לִגְאָול ) [לִגְאָל-לִי] פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת- גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאוֹל:

"פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי" בבחינת מידה כנגד מידה.

פסוק ז

וְזֹאת- לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל:

"שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ" בבחינת "של נעליך מעל רגליך". זה לא רק ענין של יבו"ם (עולה במנין נב"ו)

דברים פרק לד

פסוק א

וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל-הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְהוָֹה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד עַד-דָּן:

לומר אני משקיף אליך בסוד

תהלים פרק פה

פסוק יב

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף:

הכל בא לציין, שירושת אבות היא אינה שייכת לעבר, כי אם היא חיה וקיימת כל העת.

ענין נוסף, רות המאביה מעלה על נס את שרש דוד המלך כאשר משה עולה "מערבת מואב" אל הר נבו להשקיף על כל הארץ.

פסוק י

וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה- אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:

"רוּת הַמֹּאֲבִיָּה- אֵשֶׁת מַחְלוֹן" נשקפת מחלוני.

משלי פרק ז

פסוק ד

אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא:

החיים טומנים בחובם הפתעות וסודות ולאלהים הפתרונים.

פסוק ה

לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה:

פסוק ו

כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי:

לסיום:

תהלים פרק עד

פסוק יט

אַל-תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל-תִּשְׁכַּח לָנֶצַח:

אינך יודע אף פעם מי העני שדופק על דלתך אם הוא במקרה אליהו בנביא.

"לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ" היא רות המאביה.

אל תזלזל אף פעם באחרים וגם בנחותים ממך כי כולם ברואי השם.

אלהים מעלה ומוריש מוריד ומשפיל ולא לאדם הפתרונים.

תהלים פרק פה

פסוק יא

חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ:

"חֶסֶד-וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ" אלו רות ובעז.

"צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" אלו רות ונעמי.

דברים פרק י

פסוק יח

עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה:

חומר למחשבה:

ל"ג בעמר נמצא בנקודת הזמן בין "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" לבין "וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד". אם תרצו בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".

ויקרא פרק י

פסוק ג

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָֹה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

כזכור נקבר אהרן בנקודת העליה הל"ג במסע מ"ב - היינו הר ההר.

לסיכום:

משה מוריד את התורה, אלו הלוחות, בבחינת תורה שבכתב. אלא תורה זו אינה יורדת לעם כי אם במהופך (הפו"ך בגימטריה 111 היא האות א') עם תורה שבעל פה. לפיכך "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" היא התורה שיש לעלות אליה. יוצא, שלא קבלנו לידינו את התורה שבכתב כי אם זו נשארה במקומה בעליונים.

ברם, רק מי שמצליח לגבור על החומר בעזרת הרוח זוכה למשב רוח של התורה-אורה.

ישעיה פרק נט

פסוק טו

וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְהֹוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי-אֵין מִשְׁפָּט:

וזו בעצם תמצית מגילת רות.